תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב רשלנות רפואית נטענת בטיפול שניתן לה על ידי הנתבעים לאחר שאובחנה כסובלת משבץ מוחי עת הגיעה לחדר המיון בנתבע 2 (להלן גם "
בית החולים").
רקע עובדתי
התובעת, ילידת שנת 1953, הגיעה לקבלת טיפול בבית החולים הנתבע 2 שבבעלות הנתבעת 1. נתבע 3 שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים. הנתבעת 4 (להלן:-"
הרופאה") הייתה הרופאה התורנית באותה עת במחלקה הנוירולוגית, והיא הרופאה שטיפלה בתובעת בחדר המיון לאחר שנקראה לשם מהמחלקה.
ביום 12.8.04 ניתן אישורו של משרד הבריאות לשימוש ב-TPA למי שלקה באירוע מוחי איסכמי. האישור הוא על דרך רישום התרופה בפנקס התרופות כאמצעי טיפולי באוטם מוחי. טיפול זה הוא טיפול טרומבוליטי, כלומר טיפול שתפקידו לנסות ולהמיס את הקריש שגרם לאירוע המוחי במהירות וזאת על מנת למזער ככל האפשר את הנזקים לרקמת המוח הנגרמים עקב אי אספקת דם וחמצן כתוצאה מהאוטם.
בתאריך ה-16.1.05 סמוך לשעה 1:00 בלילה התעוררה התובעת משנתה כשהיא סובלת מלחץ חזק באוזנה השמאלית, חולשה בצד שמאל של גופה, פיה מעוות והיא חשה כאבי ראש חזקים. התובעת העירה את בעלה שהזמין אמבולנס שפינה את התובעת לבית החולים. התובעת הגיעה לחדר המיון בבית החולים בשעה 1:29 כשפלג גופה השמאלי משותק כמעט לחלוטין ופיה מעוות (3/5). התובעת נבדקה על ידי הרופאה שאבחנה שלקתה בשבץ מוחי (CVA). אין חולק שהאבחנה היתה נכונה. משכך, הורתה הרופאה על בדיקת C.T מוח ועל אשפוזה של התובעת במחלקה הנוירולוגית. בדיקת ה-C.T נמצאה תקינה (במובן זה שלא נמצאו סימנים לדימום). התובעת נתקבלה על ידי הצוות הסיעודי במחלקת הנוירולוגיה בשעה 3:30 לפנות בוקר. בשעה 4:00 לפנות בוקר ניתנה לתובעת תרופה בשם Aspirin 300 (להלן:-"
אספירין") על פי הוראות הרופאה. בשעות הצהריים חשה התובעת החמרה במצבה שהתבטאה בשיתוק מלא של יד ורגל שמאל והתחזקות כאבי הראש. לטענת התובעת, בשעת ביקור הרופאים השגרתי במחלקה למחרת נכח הנתבע 3 ולטענת התובעת, שאל אותה מספר שאלות ולאחר שאלו נענו קרא הנתבע 3 לנתבעת 4 ושאל אותה מדוע לא ניתן לתובעת טיפול רפואי ואף אמר לצוות הרפואי שבפעם הבאה אם מגיע מטופל שמצבו דומה למצבה של התובעת שיתקשרו אליו, אף בשעות הלילה, על מנת שיגיע לבית החולים לתת את הטיפול הרפואי הדרוש במקום הרופא התורן. כמו כן הורה הנתבע 3 על ביצוע בדיקת C.T נוספת לתובעת בה אובחן אוטם חדש של כלי דם בהשוואה לבדיקה שבוצעה יום קודם לכן.
בתאריך ה-24.1.05 שוחררה התובעת מבית החולים כשהיא סובלת משיתוק של הגפיים משמאל, פיה מעוות ומצויה לטענתה במצב נפשי קשה. התובעת אושפזה בבית החולים השיקומי "רעות" בתל אביב עד ליום 17.5.05. לאחר ששוחררה המשיכה לפקוד את בית החולים רעות באופן יום יומי לקבלת טיפול רפואי שיקומי עד לתאריך ה-30.11.05. כיום סובלת התובעת מהגבלה בגפיים השמאליות המלווה בכאבים בכתף, בקרסול ובעורף. כן קיימת הפרעה בתפקוד רגל ויד שמאל. לפי טענתה, לתובעת גם נזקים פסיכולוגיים. משכך, הגישה התובעת תביעה ביום 7.1.09 בגין נזקי הגוף הנטענים שנגרמו לה, לטענתה. הנתבעים הגישו כתב הגנה ביום 1.3.09. התובעת הגישו בקשה לתיקון כתב התביעה ובקשה לפיצול הדיון בתובענה כך שראשית תוכרע שאלת החבות. לאחר שהנתבעים הסכימו לבקשה לפיצול הדיון, אישרה כב' הנשיאה גרסטל הסכמה זו. בדיונים שהתקיימו לפני כב' הנשיאה גרסטל הסכימו הצדדים על הגשת תחשיבי נזק לצרכי ניסיון פשרה ועל הגשת כתב תביעה מתוקן שהוגש ביום 6.9.09. ביום 26.11.09 הסכימו הצדדים לנהל הליך גישור לפני המגשר עו"ד פרי מילצנזון, אך הליך הגישור לא הניב פשרה והתיק נקבע בפני לשמיעת עדויות הצדדים. עתה, לאחר שנשמעו עדי ומומחי הצדדים והוגשו סיכומיהם, הגיעה העת להכרעה בשאלת החבות.
טיעוני הצדדים
טענות התובעת
התובעת טוענת שעת הגיעה לחדר המיון בבית החולים לא ניתן לה כל טיפול למעט אספירין, שעה שניתן היה לטפל בה באמצעות חומר ממיס קרישים (להלן ולעיל:-"
TPA" או "התרופה") שיכול היה להצילה מנכותה ממנה סובלת עתה. גם בהמשך, עת אושפזה התובעת במחלקה הנוירולוגית בבית החולים, לא קיבלה התובעת כל טיפול רפואי נוסף שיקל על מצבה. באותו יום חשה התובעת החמרה במצבה וגם אז לא נעשה דבר מצד הצוות הרפואי בבית החולים. למחרת בבוקר, בעת ביקור הרופאים במחלקה נכח הנתבע 3 שהפגין כעס רב על הרופאה בגין הטיפול שהעניקה לתובעת וכששאל אותה מדוע לא ניתן לתובעת טיפול רפואי לא קיבל מענה מצד הנתבעת 4. משכך, אמר לצוות הרפואי שאם יקרה מקרה דומה למקרה שארע לתובעת בעתיד שיתקשרו להזעיקו לבית החולים, אף אם מדובר בשעות הלילה. לאחר מכן הורה על ביצוע בדיקת C.T נוספת בה נמצא אוטם חדש של כלי הדם. הנתבע 3 התרשל בכך שלא תדרך את המחלקה אותה ניהל כיצד לטפל בחולים עם חסימה של כלי דם מוחיים.
התובעת תמכה את כתב תביעתה בחוות דעת מטעם פרופ' עמוס קורצ'ין (נספח ד' לכתב התביעה) (להלן: "
פרופ' קורצ'ין"), ראש הקתדרה לנוירולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שסבר שנכותה של התובעת נגרמה בשל הטיפול בבית החולים. פרופ' קורצ'ין קבע בחוות דעתו שהיה נכון לטפל בתובעת באמצעות תרופת ה-TPA אותה היה צריך להזריק לה עוד בחדר המיון. לדעתו, אי הזרקתה של התרופה האמורה בחדר המיון היא שהובילה לנכות הקשה.
התובעת ממשיכה ומונה את התנאים שצריכים להתקיים על מנת שניתן יהיה לקבל את ה-TPA, אשר בהתקיימם אין לנוירולוג המטפל כל שיקול דעת והוא חייב לטענתה ליתן הטיפול: האחד, הגעה לבית החולים תוך 3 שעות מרגע שהחל האוטם. לטענת התובעת, הרופאה לא שאלה אותה או את משפחתה מתי שכבה לישון, אולם לו היתה מבררת זאת ניתן היה לגלות שהתובעת הגיעה לבית החולים טרם חלף חלון 3 השעות. השני, בדיקת C.T מוח תקינה. התובעת עמדה בשני תנאים אלו. משלא הוזרק לה ה-TPA לא נהגו הנתבעים לפי אמות המידה המקובלות לטיפול רפואי, ומשכך התרשלו הנתבעים מקצועית כלפי התובעת. התובעת טוענת עוד שלא נבדקה בבדיקה קלינית מקיפה עת הגיעה לחדר המיון באמצעות טופס N.I.H STROKE SCALE, כך גם לא נבדקה לאחר האירוע המוחי השני שארע לה ביום 17.1.05 והשלישי שארע ביום 23.1.05, שניהם במהלך אשפוזה במחלקה הנוירולוגית. כמו כן הנתבעים כלל לא יידעו את התובעת אודות אפשרות מתן ה-TPA ומשכך פגעו ביכולתה ליתן הסכמה מדעת לטיפול שניתן לה.
לבסוף טוענת התובעת שהיה על הנתבעים להעבירה לבית חולים אחר שנתן, במועדים הרלוונטיים לתובענה, טיפולים טרומבוליטיים לאירוע מוחי איסכמי. נהלי הפינוי, כפי שהיו אותה עת, לא עודכנו מאז חודש אוקטובר 2000. במחדליהם הפרו הנתבעים חובה חקוקה לפי חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן:-"
חוק זכויות החולה"). לשיטת התובעת, הנתבע 3 ידע כבר בשנים 2002-2003 שבבית החולים תל השומר ניתן ה-TPA כטיפול שגרתי, אך הוא לא עדכן את צוותו בכך ומשכך הרופאה לא ידעה אודות מידע זה. הרופאה לא ידעה ש-TPA אושר לשימוש על ידי הנתבע 1 כטיפול שגרתי לאירוע מוחי איסכמי עוד באפריל 2004, אף שהיה עליה לדעת מידע זה. זאת ועוד: הרופאה לא פינתה את התובעת לבית החולים תל השומר מפני שלא היו אז נהלי פינוי בבית החולים מהטעם שמנהל הנתבע 2, פרופ' דוידזון, לא הוציא הוראות בעניין זה למחלקות המיון והנוירולוגיה. התובעת טוענת גם כי מכל האמור לעיל נובע כי יש להעביר את נטל הראיה לנתבעים להוכיח שלא התרשלו.
טענות הנתבעים
הנתבעים, שתמכו את טענותיהם בחוות דעתו של פרופ' אלדד מלמד, מנהל היחידה הנוירולוגית במרכז הרפואי רבין (להלן: "
פרופ' מלמד"), טוענים שדין התובענה נגד בית החולים להימחק על הסף שכן אין הוא מהווה גוף משפטי. כן יש לדחות את התובענה נגד נתבעים 3-4 על הסף ולראות את התובענה כאילו הוגשה נגד הנתבעת בלבד, מכוח אחריותה למעשיו של אורגן במדינה כך שככל שתוטל חבות על מי מהנתבעים תישא בהם הנתבעת 1.
לגופן של טענות התובעת, טוענים הנתבעים שהטיפול שניתן לתובעת היה טיפול מיומן ומקצועי שתאם את הפרקטיקה הרפואית הנהוגה במועדים הרלוונטיים לתובענה. בתקופה זו הטיפול ב-בTPA לא היה בשימוש בבית החולים, השימוש בו טרם נכלל ברשימת התרופות הניתנות באופן שוטף על ידי בית החולים, וספק אם במועד זה נעשה שימוש רב בתרופה זו בבתי החולים ברחבי הארץ.
הנתבעים ממשיכים וטוענים שלאחר שניתן לתובעת כדור האספירין והיא נבדקה בשנית חל שיפור בסימפטומים מהם סבלה, ומשכך לא ניתן היה לתת לה טיפול ב-TPA, שכן תרופה זו אינה ניתנת לאחר שאובחן שיפור במצב המטופל. משכך, הוחלט על אשפוזה של התובעת במחלקה הנוירולוגית.
זאת ועוד: מצבה הרפואי של התובעת עת הגיעה לבית החולים שלל התאמתה לטיפול באמצעות ה-TPA. הטיפול שניתן לתובעת לאחר קבלת ממצאי כל הבדיקות הרלוונטיות, היה מיומן ביותר וניתן תוך הפעלת שיקול דעת זהיר מצידם של רופאי בית החולים. נזקיה של התובעת התרחשו חרף הטיפול המסור שניתן לה. משכך לא התקיים בעניינו קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת (שכן הנתבעים לא התרשלו) לבין נזקיה של התובעת.
דיון והכרעה
לא ניתן להתחיל את הדיון בענייננו טרם שתובע מורת רוח קשה על הסגנון שננקט על ידי ב"כ התובעת בחלקים מסיכומיו, לרבות השתלחותו המיותרת והבלתי ראויה בכל מקרה בעדי הנתבעים.